כשאני מספרת לאנשים את הסיפור האישי שלי.אני מזכירה לכולם להגיד תודה על הדברים הקטנים שקורים לנו בכל יום, על אותם הרגלים שגרתיים שברור לנו שהם יחזרו, על מחוות קטנות שאנחנו שוכחים להעריך…ואז כשפתאום אנחנו חוטפים את הסטירה, במקרה שלי זה הסרטן, אנחנו מבינים כמה הדברים הכי קטנים הם בעצם הכי גדולים, חזקים ומשמעותיים.לומדים להעריך את השגרה, לומדים להודות על כל יום.להודות על כל ביס מהמאכל האהוב עלינו, על צבע הקשת, על ריח הגשם, על חיבוק של הילדים, על שיחת טלפון לאמא, על טיול שבת, על קטיף דובדבנים, על גלים שמתנפצים עלינו, על פקק ארוך ועל המוסיקה שאנחנו שומעים בדרך, על שיר טוב, על כל נשימה…תודה ליעל שמסיימת אוטוטו את הטיפולים הכימוטרפיים והחליטה לתעד 100 ימים של אושר שבהם היא מודה כל יום על דברים ששכחנו שהם לא מובן מאליו…
הצצה ליומן של יעלי:ימים של אושר, 65-66#1. שבת שקטה בבית2. האנרגיות חוזרות – כביסות, בישולים. בנוהל:)33. משחקת עם הבנות בחדר המשחקים. נעם בודקת אותי ומכריזה "אני אתקן אותך" – היא צודקת. לתמימות הזו יש כוח מרפא.. 😍4. שתיהן בשמלות ואנחנו רוקדות בסלון בזמן שאבא משלים שעות שינה.55. חגיגת לק – דווקא בגלל שאני אף פעם לא מרשה ומעולם גם לא היו לקים בבית, החגיגה הרבה יותר כיפית. הן אפילו מסכימות מראש להוריד בערב וגם עומדות בסיכום..6. שיחה עם אהובתי Hagit Koren – תודה ❤7. שבועיים של התחזקות לפניי – מצפה בקוצר רוח
