קחי אחריות \ יעלי דניאל
נעים מאד אני יעלי דניאל בת 47 גרושה + שלושה ילדים
יעל:
״כשהייתי בת 36 גילתי גוש קטנטן, מתחת לבית השחי. הייתי בטוחה שהגוש הקטן שהופיע מתחת לבית השחי הוא לא סיבה לדאגה.
גם הכירורג שבדק אותי חשב כמוני, ורק לאחר שתי בדיקות נוספות, ושלושה חודשי בירור נוספים, הוא הציע לי להוציא את הגוש הקטן, שנראה היה כמו "סתם משהו" ושלח אותי לבדיקת אולטרסאונד, כדי לאמוד את גודל הגוש.
באותה תקופה, הייתי מורה לחינוך מיוחד, והתגוררתי עם בעלי ושלושת ילדינו במושב קטן בערבה. "עבדתי מסביב לשעון, גידלתי את שלושת הילדים, הייתי עסוקה מהבוקר ועד הערב בלהיות 'בסדר', יעילה, ומתפקדת."
את בדיקת האולטרסאונד ריכזתי ליום אחד של סידורים ובילוי עם בני בן העשר.
בדיקת האולטרסאונד העלתה חשד שלא מדובר ב"סתם ענין קטן" ונשלחתי בדחיפות לבדיקת ממוגרפיה. מיד אחרי הבדיקה מצאתי את עצמי על מיטת הטיפולים, כשהרופאה לוקחת ביופסיה מהשד שלי.
שני דברים זכורים לי מאותו יום, מראה הבן שלי שיושב בחדר ההמתנה ומחכה ליום הכיף שהבטחתי לו, ואת הרופאה שאומרת לי ש"אי אפשר לספור" כששאלתי אותה מה היא רואה בבדיקה. לא הבנתי שהכוונה היא שיש כל כך הרבה גרורות.
אחרי שבוע, הגעתי לקבל את תוצאות הביופסיה, זה היה בתשעה באב, למחרת הייתי אמורה להיבחן כדי להתקבל ללימודי תואר שני. מלבד אישה אחת שמילאה טפסים מול פקידת קבלה, המרפאה הייתה ריקה, וכל אותו זמן שמעתי רק התלחשויות שבקעו מאחד החדרים. כשהאישה הזו פנתה ללכת, שאלתי אותה אם היא שמעה על מה מדברים שם, והיא סיפרה לי שמחכים לעובדת סוציאלית, כדי לבשר למישהי שהיא חלתה בסרטן השד. ככה קיבלתי את הבשורה. בעלי ואני עמדנו להתגרש, נסענו לחול לפני שאנחנו מספרים לילדים ואז שבוע אחרי שחזרנו גיליתי שאני חולה, הוא נשאר לתמוך כמיטב יכולתו ולהיות עם הילדים, בידיעה שכשנגמר התהליך אנחנו נפרדים. וכך היה.
עברתי בדיקה גנטית שיצאה תקינה, ולאחר מכן ניתוח להוצאת שלושה גושים מהשד, ושלוש בלוטות לימפה. השלב הקשה היה הטיפול הכימותרפי שעברתי בבית חולים במרכז, שאחריו נשארתי למשך חמישה ימים קשים של התאוששות בבית של אימי. מצאתי אופר שעברה להתגורר בביתי שבערבה, בכדי לטפל בילדים לכל תקופת הטיפולים. זמן קצר לפני ההקרנות, בבדיקת MRI, התגלו שלושה גושים נוספים. ואז הבנתי שהכימותרפיה בעצם היתה מיותרת. בניתוח נוסף, הוצאו שלושת הגושים הנוספים. אחריהם שוב עברתי תהליך של הקרנות.
ואז הכל התחיל מחדש לאחר סבב ההקרנות השני, ואחרי שנפרדתי מבעלי החלטתי לעבור לגור במושב במרכז הארץ, ולהחליף מקצוע. הייתי בטוחה שאני עושה שינויים גדולים ומהותיים בחיי, אבל בפועל, לא שיניתי כלום. חזרתי להיות אמא מפרנסת, מתפקדת, דואגת שלילדים יהיה טוב והשינוי היחיד היה שעכשיו עבדתי בתחום התיירות.
תשע שנים מאוחר יותר, בבדיקה שגרתית, גיליתי שהסרטן חזר.
הפעם היה לי ברור שצריך לעבור כריתה מלאה, והייתי בטוחה שצריך יהיה גם הפעם לקבל טיפול כימותרפי.
אלא שהפעם עברתי בדיקה בשם אונקוטייפ שד שהבהירה שאני לא צריכה עוד סבב של כימותרפיה. זה היה אושר גדול עבורי.
עברתי כריתה מלאה, עם שחזור ויצאתי מבית חולים עם חזה קטן וחמוד כמו של בת 16.
אחרי הניתוח השני שניקה ממני את הסרטן, החלטתי לנקות מההרגלים שלי, דפוסי חשיבה והתנהגות מעכבים. למדתי לשנות את "פרמטר הנורמליות" על פי המדד שלי, אני עוברת תהליך של הקשבה לעצמי, לומדת ליהנות מהחיים, ולסמוך על עצמי. אני עובדת בחנות של יאנה דרום, במשרה חלקית, תומכת בנשים שמוצאות את עצמם בפעם הראשונה נחשפות לאחר כריתה חלקית או מלאה. והיום אני מבינה מה זה להיות באמת באמת שמחה.